עוז דוידיאן
ככל תושבי העוטף, גם עוז דוידיאן ומשפחתו, המתגוררים במושב מסלול, התעוררו בבוקר שמחת תורה עם הישמע האזעקות הראשונות. הם נכנסו לממ"ד – אולם מהר מאוד הבינו, שזה לא "סתם" עוד סבב לחימה וירי רקטות.
עוז קיבל הודעה מגיסו המתגורר בחווה סמוך לשטח מסיבת הטבע ברעים: "יש כאן מלא ילדים פצועים, מי יכול לעזור?" כשעוז הגיע לשטח המסיבה, חשכו עיניו, הוא לא תיאר לעצמו שייתקל במראות כה קשים ואכזריים. הוא החל לאסוף פצועים ברכב איתו הגיע והבין כי כעת עליו לסמוך על חושיו כמי שמכיר את האזור כל חייו.
עוז נמלט בדרכי עפר פתלתלות, מנווט כשכדורים שורקים סביבו ומחבלים יורים לעברו. הוא השיב אש בעזרת אקדחו ורובה שלקח מאחד המחבלים, ואת חלקם אף דרס ברכבו. הכל בשביל להביא את הצעירים שלפני רגע בילו במסיבה – לחוף מבטחים. כשהגיע לבסוף לבית אחותו במושב פטיש הסמוך, ידע מייד שאינו יכול להשאיר את שאר הצעירים מאחור – וחזר לשם. 15 פעמים הוא עשה את המסלול משטח המסיבה לפטיש והציל כ-120 צעירים באותו שבת ארורה. הוא סיכן את חייו שוב ושוב ושוב ולבסוף שב הביתה, בריא ושלם, לאשתו וארבעת בנותיו, הצעירה בהן בת שנתיים.
בסיפורו של עוז ניתן לראות דוגמה לרעות ולגבורה בעם ישראל, אדם פרטי שבחר לסכן את עצמו ולצאת לשטח מלחמה שלא ברור אם יחזור ממנו רק בכדי לנסות ולהציל חיים.