שלמה רון ז"ל
גבורה מתגלה ברגעים בלתי צפויים, באנשים בלתי צפויים. היא מתגלה במי שמסתערים לעבר הסכנה ובמי שמתפקדים תחת לחץ בצורה מעוררת השראה. ולפעמים הגבורה מתגלמת באמונה. באמונה באנשים, ובמקום, ובארץ ובמדינה. כזה היה שלמה רון ז"ל בן ה-85.
שלמה היה בין דור המייסדים של קיבוץ נחל עוז, חי בו 65 שנה וגידל שם עם אשתו חנה את שלושת ילדיהם. שלמה היה איש פשוט, עבד בשדות ובמסגרייה של המשק והיה איש אדמה, איש שורשי, ציוני בכל רמ"ח איבריו והוא לא נשבר אף פעם. הוא לא נשבר בימי ההקמה הקשים בשנות ה-50, הוא לא נשבר כשהפדאיון היו פולשים לשדות ומנסים לפגע בחקלאי הנגב המערבי, הוא לא נשבר במלחמת ששת הימים, כשהגן על הקיבוץ מפני הצבא המצרי, הוא לא נשבר בסבבי הלחימה מול עזה, תחת איום הרקטות והמנהרות.
כל השנים האלה שלמה נאחז בבית, בקרקע, בקיבוץ שכה אהב, ולא ויתר על המקום וגם לא על האמונה שיום יבוא ויגיע השלום. ושלמה לא נשבר גם באותו בוקר של ה-7 באוקטובר, כשהאזעקות לא פסקו והמחבלים צרו על ביתו. באותו בוקר אשתו, שתי בנותיו ונכדו, ששהו איתו בבית נכנסו לממ"ד. שלמה יצא לסלון ושם מצאו אותו המחבלים. הם ריססו ביריות את הבית ורצחו את שלמה בדם קר, מבלי לדעת שבממ"ד מסתתרים שאר בני המשפחה. גם מחבלים נוספים שהגיעו לבית וראו את גופתו חשבו שהוא זקן ערירי שחי שם לבדו ולא חיפשו עוד אנשים. והם ניצלו, הם שרדו את התופת.
